חש מולך אף כי אינך

היא ישבה על עדן החלון ונראה כאילו מביטה בעיני ונשמע כאילו היא אומרת "רוצה אותך" ונשמע כאילו משננת "אוהבת אותך" והכל התחיל מעיניה שהתעגלו בין-רגע והחלו להתמתח חוצה, לפרוץ גבולות, לכבוש את הפנים כולם כאילו דמעה אחת אינסופית מהווה מעיין להינזלות מציאותה עד תום כל דרך. והיא אומרת ומדברת דברי חיבה כמישהו שמקריא שיר על הבמה, ועוד לפני שנודעתי לכך שמנותקים ממני כל דבריה, כל הווייתה החלה לאבד משקל ואטימות החומר היפה נכנעה צעד בצעד לשקיפות, והאור חודר אותה מהגב והקרנות פוגעים ישר בעיניי דרך גופה. ולפתע ברגע שהתחיל לפעום כנראה הרבה לפניי, היא נראתה שקופה לגמרי, רק צורה כמו שבלונה דרכה האור נשקף אל הכלים שלי העייפים, אל הכלים היפים שלי רעננים מתחושת גשם קר מרטיב ומבליט את כל צורות המחשבה שבי. אז אמרתי אולי, אז הבנתי, שזה לא היא ולא השמש ולא אני, אלא רק צורות מובלות ברוח המובילה את מימיי ואת האש במרחב שבין גבולותיה המתושתשים לבין דבריי הדוממים אי שם במרום, הרחק מהשגתי. היא לא היתה שם. רק רצונותיה נשארו מן קדמא דנא להעיד על כך שרק ברצוי אפשר לתפוס את דבריה אשר שמעתי, ובמצוי קשת בענן, אור חודר אל תוך דמעה ומצייר אשליות בשמים, אשליות נגישות למגע חזון ומאכזבות את קצות אצבעותיי הנמתחים, כביכול אליה, בתמימות. ולאחר מכן, זאת אומרת עוד לפני כל הסיפור שלא התחיל, שמים כחולים צלולים ברקע, עיניי נפתחות בעל כורחם, רוח קסם מחזירה צורות ישנות לעולמי, ואני נשאר, חש מולה אף כי איננה, ויודע שזה רק כל הענין להמציא צורת קו עליה היא תישען להתגלש אל המוזמן לה בתוכי.

מאת יאיר מנחם, ביום הרפיית לבו.

ברקע: Brahms, Piano Concerto #2, Allegro ma non tropo